credit: Lee Barbu

credit: Lee Barbu

 

 

ביזנס

תמר כץ ומיקה חזן בלום

 

 

"צריכות להיות עיניים ברחוב, עיניים השייכות לאנשים שנוכל אולי לכנותם בעלי הרחוב הטבעיים. הבניינים ברחוב שנועדו לקלוט זרים, ולהבטיח את ביטחונם של הדיירים ושל הזרים כאחד, חייבים לפנות לרחוב. הם אינם יכולים להפנות לו את גבם או את צדם האטום ולהשאיר את הרחוב בעיוורונו".

 

בספרה האיקוני "מותן וחייהן של הערים הגדולות באמריקה" מבחינה העיתונאית המנוחה ג'יין ג'ייקובס שכל רחוב יכול להיות באחת בטוח או מסוכן. את ההבדל עושות זוגות עיניים של משגיחים, תושבי הרחוב וזרים שפוקדים אותו בשל פעילות המתקיימת בו. לכן אומרת לנו ג'ייקובס רחובות זקוקים לחנויות. החנות פונה לקהל מצומצם המחפש אחר מוצר ספציפי שניתן למצוא רק בה. אם הזמן הופכים פוקדי החנות לקהילה קטנה. המשגיחה ושומרת על טקסים ידועים ומוסכמים, כללים והגבלות שנועדו לשמור על הרחוב, על המדרכה, שהיא מזהה "כשלה".


ברוב המקרים לחנות הקלאסית הזו שהיטיביה עם המרקם העירוני, היה ויש גם כיום חלון ראווה; עין פקוחה שנועדה ללכוד את המבט בשלב ראשון, לפתות בשלב שני ולבסוף לייצר רכישה.


על אף שהוא נחשב כמסוכן, את רחוב העליה תוחמת מדרכה רצופת חלונות ראווה. בין בתי מרקחת, סלון שמלות כלה, מכולת המייבאת מוצרים מרוסיה וחנויות למכירת אלכוהול עומדת לה גם חנות אחת מזויפת- גלריה תיאטרון. מציעה לנו חוויה ויזואלית בלבד. לפעמים כזו המופשטת ורחוקה מאיתנו רעיונית. כעת מציגות בה שתי אמניות את "סחורתן".


ביצירתן האינדיווידואלית, בוחנות מיקה חזן בלום ותמר כץ את העיר דרך היכרות עם בעלי הרחוב הטבעיים והזרים; הן מתבוננות במרחב העירוני באמצעות הגופים הפועלים בו. חזן בלום נוהגת לתעד בעבודותיה את רגע המפגש העירוני המתהווה בשיחות עם נהגי מוניות שירות והוקרת תודה למנקי רחובות אקראיים. תמר כץ, מתמקדת בטקסים חברתיים וביומיום כבמה; רגעים אינטימיים של מגע וחשיפת העצמי היצירתי או הגופני בפני קהל.

 

בהיותן תושבות שכונת שפירא הסמוכה, בחרו האמניות להתייחס אל חלונות הראווה של גלריה תיאטרון החנות כנקודת מפגש. בתערוכה 'ביזנס' הן דורשות להתייחס לויטרינות לא מסחריות אלה כשוות בין שווים. החזית הימנית הפכה למכבסה, התחפשה לאחד מבין סניפי רשת "המלאכים" הפועלת בעיר מסוף שנות ה-90. במעשה טלאים, גרפיקת העננים הזולה מתפקדת כשמיים טקטיליים מלאי אוויר ולפתע סיסמת העסק הקשורה ישירות בפעולות הכביסה: wash, dry, fold, repeat, זוכה לנופח כמו רוחני מיסטי. בחזית השמאלית "הוקמה" חנות ירקות ופירות, שאנו מזהים ללא כל צורך בשילוט מסמן, באמצעות מדף העמוס לעייפה במרכולתו של הקיץ: אננס, ענבים, אבטיח ועוד. אחיהם של המוצרים הבשרניים וריחניים שמחכים בחנות הפינתית מספר צעדים קדימה.

 

הסחורות בחלונות אלה הינן ייצוג ותו לא. לא ניתן לצרוך אותן או את השירות שלכאורה מוצע. מוצג. כיוון שלמעשה, הסחורה פה איננה לב העניין. תמר כץ ומיקה חזן בלום מבקשות לדון בתופעה סמויה מעין ומלב. תוהות מי מזייף באמת? אולי דווקא העסקים הזעירים השכנים, בהם הכל כה חשוף ומוצהר למראית עין? אולי שם מסתתר פורטל לסביבה אחרת? היתכן שבחנות המציגה מוצרי "כלאיים" המשלבים מיחמים עם פנסים מאירים למעשה נמכרים כלי נשק? ומדוע מצהיר האינטרנט קפה על "ביצים טרי טרי" כאשר הוא מתפקד בפועל כבר נרגילות?

 

למול סימני שאלה אלה, משאירות לנו מיקה חזן בלום ותמר כץ מפתחות לתשובות אפשריות: רווחים להציץ דרכם אל הקרביים של החנויות הזעירות שיצרו. שם אנו מגלים אור ניאוני פתייני, ומיקרופון הממתין למבצע. הדורש קהל. אנו מוצאים שם את שאריות היומיום המצטברות; שלל של מזכרות, מוצרים, אולי חלומות. לא מדובר במחסן רגיל שבו מאוכסנים חומרי הכביסה או אספקת הירקות השבועית. אלו הם חללים אחוריים, שהגישה אליהם מוגבלת. אלה שהעיניים לא פוגשות. שמעדיפים להישאר עיוורים אליהם. להפנות את הגב.

 

טלי קיים | אוגוסט 2018